דרוש/ה שוטר ופקח ולוחם/ת אבטחה בגבולות

אם אתם שכלתם מישהו מהנובה, אני מתחנן שתעצרו כאן ואל תקראו. החלק הזה הוא העדות שלי מהזירה, כפי שנמצאה, ובכוונתי להוציא החוצה הכל. גם מה שהפסקתי לספר כשהפסיכיאטרים התחילו לבכות, והבנתי שעברתי גבול. הפעם אני בלי גבולות, אני בוער עם זה מבפנים, ומתחנן שתתנו לי להוציא את זה, בלי לפגוע באף אחד, בטח לא במשפחות שעשויות לזהות מהעדות כיצד יקירהם נרצחו. ****אזהרת קריאה קשה**** המגבניקית שניהלה את הזירה ניגשת אלי: אנחנו נכנסים, יש ציוד כאן באמבולנס ליד, נאסוף את כל הפצועים לכאן. ואז היא נותנת הוראה שנתפצל לשני טורים, אני מוצא את עצמי באמצע הטור הימני. כולם מסתכלים עלי. אני האזרח היחידי ובטח הם לא מבינים מי אני. נכנסו, ומייד עוצמת המוות מכה בכולנו. שום דבר לא זז. שקט, למעט היריות ברקע בקיבוצים. איפה הפצועים לעזאזל?? ואת היית הגופה הראשונה. אני זוכר אותך היטב. את היית השוטרת ליד המרפאה. כשראיתי שוטר רץ למרפאה ונורה בגב, הוריתי לצוות הרפואי לברוח. נתת לי מבט קשה, ואמרת שהכל בשליטה, תשארו. לא היה לי זמן לספר לך מה ראיתי, או להתווכח על מה זה שליטה. סליחה גיבורה. את היית עם כדור בודד במצח, קטן מידי בשביל קלאץ.. שיט! זה היה הנשק האישי שלך! רגע.. לידך שכבו 3-5 גופות, חברה צעירים ולידם מאבטח מתולתל נוסף. מה קרה כאן? הרי אני יודע מאיפה המחבלים נכנסו, ואיפה את נרצחת עם כמה מבלים ועוד מאבטח. ואני יודע שבכלל היית בקצה השני של המסיבה שברחתי. הבנתי. כשהמחבלים הגיעו, ניסת לברוח ולהגן על המבלים. רצתם עם מאבטח עד לצד השני. וזה בדיוק המקום שממנו סגרו המחבלים, ושם כנראה עמדתם כשמכוונים אליכם רובים, לקחו לך את הנשק האישי, והוציאו אותכם להורג. אבל רגע. המאבטח ירוי בעין ימין וגם ביד ימין. כנראה שברגע האחרון שם יד כרפלקס מול קנה הרובה. אני מסתכל על המגבניקית האחראית, ומסכם את הכל בשלוש מילים שורפות: אובדן צלם אנוש. המשפט הזה היה רציף כלכך, עד שהבנתי שכדאי שאשתוק, ורק אם יש משהו שבר הצלה, אומר. שתקתי עד הסוף. ואז בחורה צעירה, בת 20 וקצת, זרקו אותך על הרצפה, ואז לקחו מוט פלדה, ושיפדו אותך מרקה לרקה. הראש שלך עדין היה קצת באוויר. הם טרחו לקבע אותו לאדמה כמצג. שיט. כל גופה מספרת לי סיפור. כל הסביבה, סימני האנרגיה, צורת ההרג, הכל זועק אליך. תוך כדי, אני קולט שאחד המגבניקים הגיע למקום, שבו היה הרכב הלבן שאיתו ברחתי. או המקום שבו האנשים עפו מהמכונית. הוא לא ידע את ההקשר, ואני צועק לו: יש שם מה לעשות? המגבניק: לא אחי, הכל רק ראשים כרותים. ואז הגענו לבר הקטן. כאן כולם השתתקו. זה מעבר לכל דבר שאפילו פאראמדיק ותיק כמוני ראה. מערום של כ 50 גופות, 3-4 קומות תלוי בחלק של הבר, כולם ירויים בכל הגוף, וכמו דובדבן שבקצפת מישהי אחת, שניסו לכרות את ראשך. מעדויות אחרכך, אני יודע שהתחננת על חייך, ורגע לפני שהסכין חרכה אותך, צעקת: למה אני? הם לא כרתו לך את הראש לגמרי. עמוד השדרה עוד היה מחובר. אני מבין שזה לא היה חפץ חד מידי. ומהיר מספיק. ואז תאי שירותים. המגניקים מכוונים קנים לתא, בועטים ובודקים. התאים ירויים אך ריקים. בתא השירותים האמצעי ראיתי אתכם. מחובקים. אהבה עד המוות. אתה חיבקת אותה והגנת עליה מצד הדלת, הכדורים עברו דרך שניכם. כל איבריכם היו מפוזרים בתא. מתתם כאחד. הוליווד שיקרו. ואז התא שירותים האחרון. פתאום צעקות אימה. צרחות חסרות הגיון בעברית. גבר ושתי בנות שרדו! אבל למה הם לא נרגעים? אני מדבר איתם, מסביר להם שאנחנו הצבא, שהאירוע נגמר, שואל אם הם נפצעו. רק צרחות. 3 דקות שהם צורחים באימה ולא מאמינים לי. בדיעבד הבנתי למה. כי כשהתחבאתם, המחבלים כמה פעמים צעקו ״צהל צהל״, ומי שיצא מהמחבוא, נורה. נורא! ואז התקדמנו אל עבר הבמה הראשית. עווד התחבא שם מתחת כשברחנו. אני דופק ריצה לחפש אותו. המגבניקית צועקת לי לא להתקדם, עוד לא בדקו שם. אבל אני רץ. מרים את הוילון, רואה בחורה ירויה בראש, ואותך שוכב על הבטן, עם חצי חיוך? אתה חי? אני זוחל מתחת ונוגע בך. אתה קר וקשה כמו אבן. ירוי פעמיים בבטן. אין דופק. הטלפון במדים לא הפסיק לצלצל. לקחתי אותו אבל לא עניתי. היה כתוב בערבית ״אמא״. המגבניקית התקרבה אלי, ושאלה אם אני מכיר אותך. סיפרתי לה שבאנו לכאן ביחד, ושאתה החבר הכי טוב שלי בעבודה. היא הסתכלה על הזירה, הסתכלה על המסך, ואמרה לי: תענה. זה לא מצב רגיל, ואם אתה מזהה אותו בודאות, תודיע. איך שעניתי, מבול של צרחות, יתכן גם קללות. הכל בערבית, אבל בלי לדבר, התוכן ברור. היא משוכנעת שעווד ענה, וצועקת למה לא ענה לה עד עכשיו, וכמה שהיא דאגה לו. ואז אני מדבר. היא קולטת שזה לא הוא. שקט על הקו. אני: זה יניב, הפראמדיק שעבד עוואד, היה פיגוע ולצערי הוא נרצח. שומע את הטלפון נופל לרצפה. רעש של מישהו מרים מהרצפה. זה אבא של עווד, הוא אומר בכעס, אני לא מבין מה אתה אומר? תסביר לי? הוא מבקש. אני שוב מסביר. הוא מבקש שאסביר לו שוב, אבל לאט יותר. יתכן שיש פערי שפה. אני מסביר מפורט. הוא מבקש שוב, שאסביר עוד יותר לאט. ואני מבין שהקצב זה לא הבעיה. פעם ראשונה, אחרי 8-9 שעות בוכה בכי מאופק. יניב, תתאפס יש עוד שטח לסרוק. המגבניקית נתנה לי ספייס, ואני מרגעש לראשונה אבוד. מטייל בגהנום, לכאורה סורק, אבל בעיקר מתחיל לעכל. בלי ששמתי לב, אני נכנס לביתן קטן מעץ, ורואה שני מחבלי נוחבה יושבים! בעיטה רפלקסיבית יוצאת לי לפנים של הצעיר מבינהם, והוא מדמם מהאף. ואז אני קולט, שהם בכלל כבר ירויים ברגליים, ונכנסו להתחבא כאן. אני מבין שהם לא יכולים לברוח בגלל הפציעה, יוצא החוצה וצועק למגבניקים. הם מסתערים פנימה ומתחילים למלא את הביתן הקטן, ואני יוצא החוצה. המגבניקית שואלת אותי לגבי מצבם הרפואי מהירי. אני מעריך שהצעיר ישרוד, אך המבוגר ירוי בעורק ראשי ברגל שמאל, כל השוק נפוחה, כלומר הרבה דם אבד, ושבלי טיפול הוא ימות כנראה תוך שעה. היא שאלה אם אני מסכים לטפל בו. ואז עצרתי לשניה של חשיבה מאוד ארוכה. היה ברור לי שאני לא הולך לטפל בו. אבל היה ברור לי שזה לא אתי, ואם אני מקבל את ההחלטה, אסור שלאף מגבניק תהיה אחריות. הבנתי מה אני צריך לעשות כדי שזה יצא נקי. ביקשתי מגבניק שיתרגם. ניגשתי איתו לפצוע המבוגר, וביקשתי ממנו שיתרגם בערבית את כל מה שאני אומר יש לך שני כדורים בשוקים. בצד שמאל העורק קרוע, ואתה מדמם למוות. אני צריך שתבין, שבלי טיפול, אתה לאט לאט תרגיש סחרחורת, נימולים ועקצוצים בכל חלקי גוף, קור עז ששום רעידה לא תבריח, חולשה שתתפשט לאט לאט, הנשימה תאט, אתה עוד תרצה לנשום, אבל לא יהיה אנרגיה לסרעפת להפתח, עד שתמות. ואז אני כאילו בא לשלוף מהמכנס חסם עורקים, ושולף לו אצבע משולשת, מביט לו בעינים ויוצא משם. הבנתי שהפראמדיק שהגיע לאירוע בבוקר, כבר לא קיים יותר כעת. מ.ר 1208 למי שמעונין להתלונן במשרד הבריאות..