דרוש/ה לעצמה זוגיות חדשה בבאר שבע

החיים שלה עמוסים היא מגדלת את הילדים לבד מנווטת בין עבודה תובענית להתמודדות יומיומית מול הגרוש ונושאת על כתפיה תחושת אחריות אישית כבדה לכל פרט קטן. היא עייפה, היא מוצפת, ולפעמים פשוט נשברת ולא מאמינה שזה הולך להשתנות. ובתוך כל זה, היא מספרת לי שהיא מחפש ת לעצמה זוגיות חדשה. היא משתפת אותי באתגר של לצאת לדייטים, לפתוח את הלב שוב ושוב, ולקוות. אני תוהה לעצמי מה מחזיק אותה? מה נותן לה את הכוח לקום כל בוקר ולהמשיך? ואני גם עונה לעצמי: "זה משהו פנימי ועמוק בהרבה האמונה שלה ביכולת שלה ללמוד, לרצות ולהשתנות בהתאם לסיטואציה" . אני יודע שישנם לא מעט מחקרים בפסיכולוגיה שמראים שהדרך שבה אנחנו ניגשים להתמודדויות מורכבות כאלה בחיים שלנו, בתוך המשפחה ומול אתגרי החיים נחלקת לשני דפוסי חשיבה והתנהגות עיקריים דפוס התנהגות ראשון, הוא מצב הקיפאון. ישנם אנשים שמתנהגים מתוך אמונה פנימית ש"זה פשוט המצב, וזהו. מה כבר אפשר לעשות". הם תופסים את עצמם ואת החיים שלהם דרך תוויות קבועות: "אני גרושה, זה המצב שלי, אין לי ברירה או דרך לשנות", או "אני אמא לא מספיק טובה כי אני קורסת מעומס". האנשים הללו מבחינתם, התכונות הללו והקשיים הללו הם פשוט "ככה", "מציאות", הם קבועים מראש ובלתי ניתנים לשינוי. עבורם, המאמץ להתמודד עם הלבד הוא סימן לחולשה, כי אם הם היו "יותר טובים", זה היה קל. הכישלון (כמו דייט שלא הצליח או ילד שחווה קושי) הוא ההוכחה המוחצת לחוסר היכולת שלהם. לכן אנשים בעלי הדפוס הזה, הם נוטים להימנע מאתגרים, לא להתגרש, לא להעיר לילדים, להתגונן מול ביקורת (עצמית או חיצונית) ולוותר מהר מתוך אמונה שהמאמץ מיותר. דפוס התנהגות שני, הוא הבנה שיש דבר כזה צמיחה. ישנם אנשים שמתנהגים מתוך אמונה שהיכולות שלהם ושל החיים שלהם הם כמו שריר. ניתן לפתח את היכולות, לחזק ולשפר אותן באמצעות למידה, התמדה ומאמץ. אישה שפועלת לפי דפוס זה, תחשוב: "נפרדנו, אבל זה לא הכל. עכשיו קשה עם הילדים, אבל אני יכולה ללמוד להיות אמא טובה גם בלעדיו". היא מבינה שהמאמץ להתמודד עם העומס הוא חלק הכרחי בדרך לשינוי וגדילה. הכישלון עבור אנשים בעלי דפוס של צמיחה, הוא לא סוף הדרך, אלא משוב חיוני ללמידה. הם מחבקים אתגרים, לומדים מביקורת בונה ומוצאים השראה מהצלחות של אחרים. התוצאה היא חוסן נפשי גבוה ויכולת להתאושש ממשברים. למה זה כל כך חשוב לנו? מפני שאיך שאנחנו תופסים את היכולת שלנו להשתנות, הוא הגורם המכריע בשאלה האם אכן נשתנה. זה נכון במיוחד ברגעים המורכבים והמעמיסים של החיים. הבשורה הטובה היא שהאמונות האלה הן לא גזירת גורל. אנחנו יכולים, במודע, ללמוד לאמץ את דפוס הצמיחה. זה מתחיל בתשומת לב לקול הפנימי שמנהל אותנו. כשאנחנו נתקלים בקושי, האם הוא אומר "אני לא מסוגלת להתמודד עם זה" (קיפאון), או שהוא אומר "אני עדיין לא יודעת איך להתמודד עם זה" (צמיחה)? המילה הקטנה הזו, "עדיין", היא זאת שפותחת דלת לעולם שלם של התפתחות. מור פלג יועץ זוגי, משפחתי ומדריך הורים..