"את צריכה ללכת לטיפול, לא אני." המשפט הזה, שנאמר על ידי הבעל לאשתו, הוא התמצית של מנגנון שליטה אכזרי ומתוחכם שפוגש אותי יותר מדי פעמים בקליניקה. עוד קצת ממה שקורה אצלי בקליניקה... "את צריכה טיפול, לא אני!" המשפט הזה, שנאמר לפעמים ככה לאחר יד, זוהי ההגדרה המזוקקת של גזלייטינג, לגרום לצד השני לפקפק בשפיות שלו, ברגשות שלו ובמציאות שלו. דנה ישבה אצלי השבוע, אישה לא צעירה, שבורה, כואבת. היא לא ביקשה שאעזור לה להתגרש. היא ביקשה בקשה שקרעה לי את הלב: "תעזור לי ללמוד איך להמשיך לשרוד את ההתעמרות שלו מבלי שזה יכאיב לי". היא תיארה לי בעל שרודה בה, אבל השליטה שלו עטופה בחזות של דאגה. "כן, בטח, לכי תיפגשי עם חברות, תצאי קצת מהבית", הוא אומר. אבל ברגע שהיא קובעת, הוא ממציא את כל התירוצים למה זה לא מתאים עכשיו, עד שהיא נאלצת לבטל. במקביל, הוא מקטין אותה. טוען שבלעדיו היא לא יכולה להתקיים, שלא תצליח לפרנס את עצמה לעולם. בעוד שהוא עושה הכל כדי למנוע ממנה ללמוד כיצד להיות עצמאית כלכלית. הוא מאיים שיקח לה את בילדים. " תראה הוא אבא מקסים, הוא איש טוב", היא אומרת לי. הוא לקח לה את כל הביטחון העצמי, עד שהיא מודה בשקט: "אני כבר לא יודעת מה אני אוהבת". והוא? הוא משוכנע ש"היא הלא בסדר". שהיא זו שצריכה טיפול. כמי שיושב מול אובדן זהות כה עמוק, הבנתי שלנסות לשכנע אותה שהיא "בסדר" זה קרב אבוד מראש. הוא עשה עבודה כל כך " טובה" שהיא כבר לא מסוגלת להאמין בזה. היא רחוקה משם מדי. אז נקטתי בטקטיקה אחרת. ניסיתי לגשת אליה דרך הדבר היחיד שעדיין נשמר אצלה כקדוש, תפקיד האמא. שאלתי אותה שאלה אחת קשה, שאלה שזעזעה את אותה "איזה מסר את מעבירה לילדים שלך כשאת נשארת במקום שבו את סובלת, ומבקשת עזרה איך להמשיך לסבול מבלי שזה יכאיב?" ראיתי איך השאלה הזו עצרה את הנשימה שלה. לרגע, היא ראתה לא רק את הכלוב של עצמה, אלא את הכלוב שהיא בונה עבורם מבלי משים. התהליך איתה לא מתחיל בגירושים, אלא בבנייה מחדש של ה"אני" שלה, הפעם דרך המנוף של דאגה אמהית. לעזור לה להבין שדוגמה אישית של כבוד עצמי וחופש היא השיעור הכי חשוב שהיא יכולה לתת להם, ושהדרך לשם עוברת בהבנה שמגיע לה חיים מלאים ולא רק "לשרוד בלי שזה יכאיב". מור פלג יועץ זוגי, משפחתי ומדריך הורים..