פרטי משרה

בשעה 15:15 הוא עדיין לא נגע באוכל. וזה לא כי הוא לא היה רעב יצאתי לעוד יום התנדבות. חשבתי שאני מגיע לעוד ביקור אצל קשיש שזקוק לעזרה. כשהגעתי לדירה שלו לחצתי על הפעמון. אף אחד לא ענה. חיכיתי. לחצתי שוב. באפליקציה היה כתוב שלוקח לו זמן להגיע לדלת. שהוא מתקשה לקום. שההליכה כבר מאוד קשה עבורו. אחרי כמה דקות שמעתי צעדים. איטיים. כבדים. הדלת נפתחה. ומולי עמד חיים. ניצול שואה בן 96. רזה. שברירי. ועם מבט שלא אשכח לעולם. לא מבט של שמחה. לא מבט של התרגשות. מבט של אדם שכבר הפסיק לצפות שמישהו ידפוק בדלת במיוחד בשבילו. הצגתי את עצמי. אמרתי שבאנו להביא לו ארוחה ולשבת איתו קצת. ופתאום משהו במבט שלו התרכך. ישבנו ודיברנו. על החיים. על הזיכרונות. על השנים שעברו. אחרי כמה דקות הוא שאל "תרצה לשתות משהו?" הלכתי אחריו למטבח. על השיש הייתה מונחת צלחת קטנה. שלוש קציצות. לא הרבה. אבל לפחות היה אוכל. שאלתי אותו אם כבר אכל. הוא חייך ואמר "עוד לא." הסתכלתי על השעון. השעה הייתה כבר 15:15. שאלתי אם הוא מתכנן לאכול. ואז הוא אמר משפט שלא יוצא לי מהראש מאז "אני משתדל לחכות כמה שאפשר." לא הבנתי למה. ואז הוא הסביר. בשקט. בלי להתלונן. הוא מנסה למשוך את האוכל כמה שיותר. כי אם יאכל עכשיו אולי יהיה רעב שוב בערב. ואז הוא הסתכל על שלוש הקציצות ואמר "אני כבר יודע איך לחלק אותן לכמה ימים." באותו רגע פשוט השתתקתי. פתאום הבנתי. חיים לא שומר את האוכל כי הוא שבע. הוא שומר אותו כי הוא מפחד. מפחד שמחר לא יהיה לו מה לאכול. כשעמדתי לצאת הוא עצר אותי ושאל "מתי תחזור שוב? כדי שאדע לתכנן את האוכל." לא הייתה לי תשובה. רק הסתכלתי עליו ואמרתי "אני אדאג לך." ומאז המשפט הזה לא נותן לי מנוחה. כי האמת היא שזה כבר לא תלוי רק בי. אם לא יהיו מספיק תרומות לא נוכל להגיע אליו שוב. בדרך הביתה לא הפסקתי לחשוב על חיים. על שלוש הקציצות. ועל זה שיש קשישים בישראל שלא אוכלים לפי כמה הם רעבים. הם אוכלים לפי כמה ימים האוכל צריך להספיק להם. שמי אורי פאר. אני לוחם מילואים ובשנים האחרונות אני מקדיש את הזמן הפנוי שלי לביקור אצל קשישים וניצולי שואה שמחכים שמישהו פשוט יגיע אליהם. בחודשים האחרונים התרומות ירדו והמציאות כואבת. יש לנו כרגע 650 קשישים וניצולי שואה שמחכים שנוכל להגיע גם אליהם. 650 אנשים שממתינים שמישהו ידפוק להם בדלת עם ארוחה חמה. בדיוק כמו חיים. רק 27 שקל.. שכל אחד שקורא את זה יכנס לקישור לתרומה (אפשר לתרום בכל סכום גם בביט) >> אנחנו נמצאים עכשיו בתקופת החגים. בזמן שרובנו יושבים סביב שולחן מלא עם המשפחה יש קשישים וניצולי שואה כמו חיים שמנסים לחשב איך שלוש קציצות יספיקו לכמה ימים. ב-27 שקלים אפשר לדאוג שלפחות ארוחה חמה אחת תגיע אליהם הביתה. ב-189 שקלים אפשר לממן ארוחות לשבוע שלם. אני מבקש שבתקופה הזו לא נשאיר אותם לבד. כל תרומה, בכל סכום, יכולה להיות הדפיקה בדלת שחיים ועוד 650 קשישים מחכים לה. (אפשר לתרום בכל סכום גם בביט) >> אם הסיפור של חיים נגע בכם זו הזדמנות לתת לחג הזה משמעות אמיתית עבור אדם שמחכה לארוחה חמה ולמישהו שיזכור אותו. אם תרמתם, כתבו לי בתגובות. אני רוצה להודות לכל אחד ואחת מכם באופן אישי. תודה מכל הלב.