דרושים את האדם עצמו, אלא את האדם שעונה על הצרכים שלנו באותה נקודת זמן. העתיד נסתר מאיתנו. אנחנו לא באמת יודעות אילו צרכים יתעוררו בנו בעוד עשר או עשרים שנה, ולכן אנחנו מקבלות את ההחלטה מתוך ההווה – פעמים רבות מבלי להיות מודעות לכך כלל. יתרה במרכז

למי שפספסה את השיעור שלנו ביום שלישי האחרון: מי התחתנה עם האדם שהיא חשבה שהוא יהיה בעוד עשר שנים?" כנראה שאף אחת מאיתנו לא עשתה את זה. התחתנו עם אדם מסוים — ואז החיים קרו. אנחנו השתנינו. הוא השתנה. הקריירה השתנתה. הגוף השתנה. הילדים הגיעו. לפעמים הילדים גדלו. לפעמים עברנו משבר. לפעמים דווקא אנחנו גדלנו מאוד. רוב האנשים, מסתבר, לא מרוצים ממערכת הנישואין שלהם. איך זה יכול להיות, שהתחום שבו אנחנו הכי בטוחים בעצמנו – מי אנחנו אוהבים ובוחרים לחיות איתו – הוא בדיוק התחום שבו אנחנו הכי הרבה נכשלים? הבחירה החופשית היחידה שלנו תחשבו רגע כמה מהחלטות החיים שלכן באמת שלכן. מה ללבוש, מה לאכול, איך לחנך את הילדים, למי להצביע, איך לשפוט בן אדם שפגשתן ברגע הראשון – בכל אלה יש לנו הרבה פחות עצמאות ממה שנדמה לנו. תעשיות שלמות – פרסום, מדיה, "מומחי הורות" מרשתות חברתיות – מושקעות במיליארדים כדי לעצב לנו בעדינות, וכמעט בלי שנרגיש, מה "נבחר" בעצמנו. אבל יש תחום אחד שבו הבחירה שלנו נשארת נקייה: את מי לאהוב. וזה כל כך אמיתי, שאפילו אותם כוחות שרוצים לשלוט בכל שאר הבחירות שלנו, דווקא כאן משאירים אותנו חופשיות לגמרי – "אין חוקים לאהבה", "הלב לא טועה", "אהבה מנצחת הכל". אף אחד לא מנסה למכור לנו את מי לאהוב. אז אם זה אכן שטח החופש האמיתי היחיד שלנו – ובניגוד לטבע האנושי שבורח מהתחייבויות, אנחנו עדיין בוחרות להכניס אותו למסגרת הכי מחייבת שיש, במודע ובבחירה - למה כל כך הרבה זוגות "נכשלים" בבחירה הזאת ומגיעים לגירושין? אני לא באה ללמד איך להיות נשים טובות יותר לבעלים שלכן. אני רוצה לדבר על משהו הרבה יותר מעניין איך בונים קשר ששני אנשים יכולים לגדול בתוכו — ולא להתרחק בגללו." התרבות שלנו לימדה אותנו לחפש את האדם הנכון. ואם הוא כבר לא נכון- אז "יש הרבה דגים בים". תחשבו על זוגיות שמבוססת על רשימת שירותים הוא מצחיק אותי.הוא יפה.הוא מצליח.הוא מבין אותי.הוא נותן לי ביטחון. כל עוד האדם מספק לי את מה שאני צריכה — אני מאוהבת. אבל מה קורה כשהחיים לוקחים משהו מהרשימה? אנחנו משתנות. בגיל 25 אולי רציתי מישהו שייקח אותי להרפתקה.בגיל 35 אולי רציתי יציבות.בגיל 45 אולי אני רוצה חברות.בגיל 55 אולי אני רוצה שותף למסע חדש. וזה לא אומר שהאדם שבחרתי בו היה טעות.זה אומר שאני כבר לא אותה אישה." לפעמים אנחנו מסתכלות על בן הזוג ואומרות: "הוא השתנה.' אבל לפעמים האמת היא אני השתניתי. צרכים אינם קבועים, והם משתנים לאורך ההתפתחות האישית, הנפשית, הרוחנית והגופנית כך למשל, אדם עשוי לחפש בן זוג המבוסס כלכלית, משום שבאותה תקופה הוא זקוק בעיקר לביטחון וליציבות. אבל החיים משתנים, והצרכים שלנו משתנים יחד איתם. כאשר המצב הכלכלי כבר יציב, ייתכן שמה שהיה פעם הצורך המרכזי שלו כבר אינו עומד במרכז. או מה שבהתחלה נראה קטן ולא משמעותי עלול להפוך עם השנים לדבר שקשה יותר ויותר להתעלם ממנו. אפשר לראות זאת אצל זוגות רבים שלאחר שנים של גידול ילדים מוצאים את עצמם פתאום שוב לבד, כשהילדים עוזבים את הבית. במשך שנים הילדים היו במרכז.היו משימות, הסעות, חוגים, עבודה, בית, ארוחות, חופשות, דאגות. החיים היו מלאים.ואז הילדים גדלים ועוזבים. ולפתע שני האנשים שהיו כל כך עסוקים בלגדל את המשפחה מגלים שהם נשארו שוב רק שניהם. ואז מתעוררת לפעמים שאלה כואבת מה בעצם נשאר בינינו? הבית מלא בזיכרונות.הקירות מלאים בתמונות.יש היסטוריה משותפת של שנים. אבל בתוך כל זה יכולה להופיע תחושה של ריקנות ובדידות. כי הילדים חיברו ביניהם במשך שנים אבל לא בהכרח נבנה במקביל גם החיבור שביניהם. דוגמה נוספת היא אישה שסבלה מדימוי עצמי נמוך ופגשה בן זוג כריזמטי, בטוח בעצמו ומאמין בה. בתחילת הדרך הוא העניק לה כוח ביטחון ואמונה בעצמה.היא הסתכלה עליו וראתה אדם שמסוגל להחזיק אותה במקומות שבהם היא עדיין לא ידעה להחזיק את עצמה. אבל במשך השנים היא התפתחה.היא התחזקה.היא בנתה את עצמה.היא הפכה לאישה בטוחה ועצמאית יותר. ודווקא אז, כשהיא כבר אינה זקוקה לו באותו אופן, היא עלולה להתחיל להסתכל עליו אחרת. התכונות שבעבר קסמו לה כבר אינן ממלאות את אותו צורך. היא כבר לא זקוקה לאותו ביטחון שהוא נתן לה בתחילת הדרך. ופתאום חסרונותיו נעשים בולטים יותר והיא עלולה לחשוב:"הוא כבר לא מתאים לי." ודוגמה נוספת, שגם היא מוכרת לרבות מאיתנו אישה שבשלב מסוים בחיים חיפשה בעיקר יציבות ושקט.היא מצאה אדם רציני, אחראי, יציב, "בטוח". בתקופה ההיא זו הייתה בדיוק הזוגיות שהיא רצתה.היא רצתה לדעת שיש על מי לסמוך. היא רצתה בית יציב.היא רצתה שקט.אבל השנים עוברות.הילדים גדלים.החיים כבר יציבים. ופתאום מתעורר בה צורך אחר לגמרי:הרפתקנות.ספונטניות.עניין.טעם של חיים. ואז אותה יציבות שפעם הרגישה כמו מתנה, מתחילה להרגיש לה כמו שגרה מייגעת. היא מסתכלת על בן הזוג שלה וחושבת:"איפה החיים? איפה הספונטניות? למה הכול כל כך צפוי?" אבל מה שהשתנה הוא לא בהכרח האדם.מה שהשתנה הוא הצורך. וזו בדיוק הנקודה לרוב, איננו מחפש ים את האדם עצמו אלא את האדם שעונה על הצרכים שלנו באותה נקודת זמן. העתיד נסתר מאיתנו. אנחנו לא באמת יודעות אילו צרכים יתעוררו בנו בעוד עשר או עשרים שנה, ולכן אנחנו מקבלות את ההחלטה מתוך ההווה – פעמים רבות מבלי להיות מודעות לכך כלל. יתרה מזאת, בראשית הקשר אנחנו נוטות להתגמש, להתפשר ואפילו לוותר על חלקים מעצמנו "למען האהבה". אנחנו מתעלמות מהבדלים מהותיים, מחליקות פינות, ואומרות לעצמנו: "על זה אפשר להתגבר", כי אנחנו רוצות שהקשר יצליח. אבל ככל שחולפות השנים, ההתלהבות הראשונית מתמתנת, השגרה נכנסת לחיים, וההבדלים שנדחקו הצידה מתחילים לצוף. יש כאן גם רמז יפה בשפה עצמה באנגלית אומרים על התאהבות Fall in love – "נופלים" לתוך האהבה. זה פשוט קרה, לא תכננו, לא בחרנו. אבל אם ככה נכנסים לזה, בקלות אפשר גם Fall out of love "ליפול" החוצה, באותה קלות. ההרגשה ש ״יכולות להיות אופציות טובות יותר בשוק״, שנוצרת בחברה שמציפה אותנו בשטף בלתי פוסק של אפשרויות בחירה – החל מ־50 סוגי קורנפלקס על המדף בסופר, דרך מאות ערוצי טלוויזיה ועד סגנונות אופנה שמשתנים מדי עונה – והכול בלי התחייבות. יחד עם הנטייה שלנו לבחור פעמים רבות מתוך הצורך המסוים והעדכני של אותה נקודת זמן, זה הופך את החיפוש אחר זוגיות שתהיה ״עד עצם היום הזה, באושר״ למאתגר במיוחד. אולי זוגיות טובה היא לא רק למצוא את האדם הנכון — אלא ללמוד להיות שני אנשים שבונים משהו נכון. חז"ל כבר עמדו על זה לפני אלפי שנים. במשנה במסכת אבות כתוב "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר – זו אהבת דוד ויהונתן." במילים פשוטות: יש שני סוגי אהבה. אהבה "בגלל משהו" – בגלל שהוא מצחיק אותי, בגלל שהיא יפה, בגלל שהוא מרוויח טוב, בגלל שהיא מבינה אותי. הבעיה: ברגע שהמשהו הזה נעלם או משתנה (וזה קורה – אנשים משתנים, מצבים משתנים) – האהבה נעלמת איתו. זו הייתה אהבת אמנון ותמר בתנ"ך: אהבה שנולדה מתשוקה עזה, ונגמרה ברגע שהתשוקה מוצתה. אהבה "לא בגלל משהו" – אהבה שלא נשענת על תנאי אחד ספציפי, אלא על משהו עמוק ויציב יותר: ערכים משותפים, מחויבות, בחירה מתמשכת לבנות ביחד. זו אהבת דוד ויהונתן – אהבה שהחזיקה מעמד גם כשהיא עלתה להם ביוקר. הרמב"ם מוסיף הסבר יפה: הסיבות ה"גשמיות" – יופי, כסף, תשוקה – הן מטבען חולפות, ולכן גם האהבה שנשענת רק עליהן חולפת. אבל אהבה שמושתתת על ערכים ועל חיבור פנימי אמיתי, לא נעלמת – כי המקור שלה לא נעלם. והרמב"ם הולך אפילו צעד אחד רחוק יותר: כשסיבת האהבה היא לא רק ערך יציב, אלא משהו א-לוהי במהותו – חיבור אמיתי ועמוק במובן הרוחני של המילה – אותה אהבה כבר לא יכולה להיפסק בכלל, פשוט כי המקור שלה הוא נצחי, וממילא לא משתנה לעולם. למה האדם מחפש קשר עמוק ? ברוב המקרים משום שהוא חש בחסר. הרווקות, עבור רבים, מחדדת את תחושת החסר ומעוררת את הכמיהה לבית, למשפחה ולאהבה יציבה. "לא טוב היות האדם לבדו" בספר "הבית היהודי", מתאר הרב שמחה כהן את אופן בריאת האדם דרך הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו." אבל מה משמעות הדברים? אם אדם הראשון נברא לבדו, כיצד בכלל ידע שהוא לבדו? כיצד הגיע למסקנה שלא טוב לו? לכאורה חסר כאן פרט מהותי. נראה שהקב"ה ברא את האדם עם תחושת חיסרון פנימית. אבל אם הקב"ה הוא שלמות מוחלטת מדוע ברא אותנו חסרים? מדוע לא לברוא אותנו שלמים, עם כל מה שאנחנו זקוקים לו? הרב שמחה כהן מסביר "הבורא רצה שאדם יתקשר לאלוקיו, לחברה האנושית שמסביבו ולבן זוגו, ולכן יצר את האדם כך שיחוש שלא בטוב כאשר הוא לבדו, כדי שתחושת החסר תביאנו ליצור קשר עמהם." החיסרון איננו טעות בבריאה.**הוא מנגנון אלוקי.**הוא נועד להניע אותנו לחפש קשר, אהבה, שייכות ומשמעות.אילו האדם היה מלא לחלוטין ולא חסר דבר, הוא לא היה זקוק לאיש.הוא לא היה חש בדידות. אבל הוא גם לא היה מסוגל לחוות אהבה חברות, משפחה או קרבה אמיתית. התורה מלמדת אותנו כי דווקא מתוך החסר נולדת השלמות.מתוך הצורך נוצרים הקשרים. ומתוך הקשרים נוצרת המשמעות.כשם שתחושת רעב אינה חולשה אלא אות לכך שהגוף זקוק למזון, כך גם הצורך האנושי אינו ליקוי.זהו מנגנון שהטביע הבורא באדם כדי שלא יסתפק בהישרדות בלבד, אלא יחיה חיים של משמעות. חז"ל אומרים "למה נתעקרו האימהות? שהיה הקב"ה מתאווה לתפילתן." מתי אנחנו מתפללות מעומק הלב?מתי אנחנו זועקות באמת אל הקב"ה? בדרך כלל דווקא כאשר חסר לנו משהו. ולכן, הבורא ברא אותנו עם הדחף הטבעי להתאחד עם החצי השני שלנו. כי בסופו של דבר, כל מה שנברא בעולם הזה נברא כדי להתחבר לבורא עולם בצורות שונות והזוגיות היא אחת הגבוהות שבהן. מכאן עולה שאלה עמוקה: אם הצרכים משתנים ללא הרף, והקשר אינו יכול להתבסס רק עליהם, אבל אנחנו צריכות למלא את החסר שטבוע בבריאתנו ושיתמלא רק על ידי קשר זוגי-מהו היסוד היציב שעליו נכון לבנות זוגיות שתעמוד במבחן הזמן? ויקטור פרנקל ענה על כך בצורה יפיפייה בספרו "האדם מחפש משמעות". "הניסיון להשיב לאדם את כוחו הפנימי צריך להתחיל בהצגת מטרה עתידית שאליה יוכל לשאוף". המשפט המפורסם ביותר שפרנקל מביא בספרו הוא של פרידריך ניטשה על ה "למה" “He who has a why to live for can bear with almost any how.” „מי שיש לו ‘למה’ שלמענו הוא חי, יכול לשאת כמעט כל ‘איך’.” ואני חושבת שהדבר הזה נכון מאוד גם לזוגיות.כי אם אין לנו למה –כל "איך" הופך להיות קשה. למה להישאר? למה להתאמץ ?למה לסלוח? למה להשתנות? למה לוותר? למה להשקיע? אבל אם יש לנו למה –אנחנו מוכנות להתמודד גם עם האיך. הרב אהרון לוי מסביר **הזוגיות שלנו היא עבודת השם הכי אמיתית שלנו.**הכי מרגיזה.הכי נוקבת. בן הזוג שלנו הוא המראה שלנו.הוא הדרך שבה הקב"ה מראה לנו מי אנחנו ומי אנחנו צריכות להיות. הזוגיות שלנו היא ה"למה. “היא עבודת המידות שלנו בעולם הזה. היא עבודת השם.היא התפילה שאליה הוא מתהווה. רבי חייא אמר איך אני יכול לגרש את אשתי כי היא לא עושה את מה שאני רוצה, כשעבודת השם שלי היא להתגבר על מה שאני רוצה? וכאן אנחנו מגיעות למשפט "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם." מה שאני מביאה לתוך הקשר הרבה פעמים חוזר אליי. בעלי שמע מפי הרב שלנו, הרב כרמי אינגבר שליט"א, רעיון נפלא והפיק מתוכו את ראשי התיבות של המילה הבאה**: אתר"ם (להתרומם, להתעלות, לתרום)** א – אחדות רוחנית (ערכים משותפים ואמונה) ת – תכלית ושליחות (ייעוד משותף לחיים) ר – רגש וחיבור (קירבה פנימית ופתיחות) מ – משיכה גופנית (כימיה וחיבור פיזי) (המילה המתקבלת: אתרם – מלשון התרוממות ורוממות) אחדות / חיבור רוחני- איפה האדם אוחז מבחינה דתית, כיצד הוא גדל וצומח רוחנית, לאן הוא שואף להגיע? האם אנחנו שואפים לאותה העלייה, נמצאים על אותו דף, בעלי אותו חזון רוחני , תפיסת חיים ושאיפות? P - Purpose / Missionתכלית / שליחות - מה האדם מרגיש לגבי תכלית חייו והשליחות שלו, מה הוא עשה עד כה ולאן הוא צועד, מהי תמונת המצב הגדולה של ייעודו? זה יותר במאקרו מה תכלית החיים שלנו?מה הייעוד שלנו?מה אנחנו רוצים לבנות ביחד? בנישואין, המטרה היא לגדול יחד למטרה מסוימת שהיא מחוצה לנו הקב"ה. חיי תורה ומצוות.ילדים.משפחה.נתינה.שליחות.מטרה שאינה ברת חלוף. וזה בדיוק כמו בעסק בעסק, הדבר הראשון הוא החזון. איך אני חולמת את העסק?מה הרעיון העילאי? אחר כך מגיעה מטרת העסק למה אני מקימה אותו?מה הוא מייצג? מה הוא מביא? ולבסוף מגיעה המשימה איך אני מתרגמת את כל זה למציאות באמצעות עשייה יומיומית? אותו דבר בזוגיות. יש לנו חזון.יש לנו מטרה.ויש לנו את המשימה היומיומית שמביאה אותנו לשם. המשימה- איך מיישמים את המטרה- עבודת היומיום לקב"ה בסינרגיה בין שנינו, ההתפתחות הרוחנית בעין המשימות היומיות, אופן חינוך וגידול הילדים ועוד. המנוע שמביא אותנו אל המטרה. Emotional connection חיבור רגשי- איפה אנחנו פוגשות אחת את השני בחיבור הרגשי? באינטליגנציה הרגשית? באחדות הרגשית? כי אי אפשר לבנות זוגיות רק על חזון. צריך גם להרגיש. צריך גם להיות חברים. צריך להרגיש את העולם הפנימי של האדם שמולנו. ואחד הסיפורים האהובים עליי ביותר הוא הסיפור על רבי אריה לוין. באחד הימים, רעייתו של רבי אריה לוין, הרבנית חנה, חשה כאבים עזים ברגלה, והם הלכו יחד לרופא. כשנכנסו לחדר הטיפולים, פנה רבי אריה לרופא ובמקום לומר "לאשתי כואבת הרגל" הוא אמר "דוקטור, הרגל של אשתי כואבת לנו." לנו.לא לה.לנו. הוא לא ראה אותה כישות נפרדת ממנו. הכאב שלה הפך להיות הכאב שלו. וזו בעיניי אחת הרמות הגבוהות ביותר של זוגיות לעבור מ"אני" ו"את/ה" ל־**"אנחנו". ** שנינו יחד, בתוך גוף אחד ונשמה אחת. משיכה פיזית- וכמובן, צריך לומר גם את זה. צריכה להיות משיכה לבן או בת הזוג. יש חשיבות לכימיה ולחיבור הפיזי. אבל זה השלב האחרון והשיטחי ביותר. ואם הוא מבוסס בעיקר על חיצוניות הוא נוטה להיעלם עם השנים. וזו שוב אותה אהבה שתלויה בדבר. כי הגוף משתנה. היופי משתנה. המשיכה משתנה. ואם זה היה כל מה שהיה שם –מה נשאר? ולכן, המשיכה הפיזית האמיתית אינה מתחילה רק מהמראה החיצוני. היא יכולה להיוולד דווקא מתוך המשיכה לפנימיותו של האדם לטוב שבו, לאישיות שלו, ולניצוצות הנפלאים שבנשמתו. מתי קורה שאנחנו נמשכות באמת לאדם שאנחנו אוהבות? דווקא ככל שאנחנו מכירות אותו יותר. ככל שאנחנו מגלות עוד שכבה באישיות שלו, עוד טוב, עוד עומק, עוד יופי פנימי – משהו בו הופך עבורנו למושך יותר. כי כשאנחנו אוהבות את האדם שבפנים גם האדם שבחוץ נעשה יפה יותר בעינינו. כשהסדר הפוך, הרוב הסיכויים הנישואין עומדים בפני כישלון. כשאנחנו נכנסים למערכת יחסים המבוססת מלכתחילה על חמידות העין ותשוקת הלב, המוח ימהר להמציא רציונליים כדי להצדיק את הבחירה שלנו, ופעמים רבות אף נתגמש על העקרונות והערכים שלנו כדי להצדיק את קיום ועתיד הקשר, רק כדי לגלות שנים אח"כ שכשהתשוקה והחמידות דועכות- מה נותר לחבר בינינו? מה חיבר בינינו מלכתחילה? "מה מצאתי בך?" הטבע האנושי בנוי כך שאנחנו חומדים את מה שאנחנו רואים. רש״י, בפירושו לפסוק בפרשת שלח לך ״וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם״ מסביר על המילים ״אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״ ״הַלֵּב וְהָעַיִן הֵם מַרְגְּלִים לַגּוּף וּמְתַוְּכִים לוֹ אֶת הָעֲבֵרוֹת: הָעַיִן רוֹאָה, וְהַלֵּב חוֹמֵד, וְהַגּוּף עוֹשֶׂה אֶת הָעֲבֵרָה.״ רש״י מתאר תהליך מאוד טבעי העין רואה – אנחנו נמשכות למה שאנחנו רואות. הלב חומד – הראייה מעוררת רגש, תשוקה והתאהבות. הגוף עושה – אנחנו פועלות מתוך הרגש שנוצר. ואז מגיע המוח – והוא יודע לספק לנו את כל ההסברים והרציונל לבחירה שכבר הלב והעיניים עשו. כך אנחנו עלולות לבחור בן זוג מתוך המשיכה, מתוך הרגש ומתוך הצורך של אותו רגע – ורק מאוחר יותר, כשההתאהבות נרגעת והרציונל חוזר לתפוס מקום מרכזי, אנחנו עלולות לגלות שאין בינינו מספיק חיבור עמוק שמחזיק את הקשר. אבל אולי הסדר שאנחנו באמת רוצות בזוגיות הוא אחר שהמוח, הלב והגוף יהיו מחוברים – ולא שהעין תנהל את הבחירה. בתורת הקבלה והחסידות, המושגים "זכר" ו"נקבה" אינם רק מגדר ביולוגי, אלא שני כוחות יסוד שמנהלים את כל הבריאה. ביהדות, הזוגיות היא המקום שבו שני הכוחות הללו פוגשים זה את זה בהרמוניה מחשבה לסיום אנחנו חיות בעולם שמלמד אותנו יש אפשרויות. תבחרי. תחליפי. תשדרגי. אם זה לא מתאים – יש משהו אחר. אבל זוגיות לא עובדת כמו מדף בסופר. אנחנו לא אמורות לחפש כל הזמן את האדם שייתן לנו את העסקה הכי טובה. אנחנו אמורות לשאול מה אנחנו בונים כאן? מה השורש שלנו? מה החזון שלנו? מה השליחות שלנו? איך אנחנו הופכים מ"אני ואתה" ל"אנחנו"? כי אולי זוגיות טובה היא לא זוגיות שבה שום דבר לא משתנה. להפך. הכול משתנה. אנחנו משתנות. הוא משתנה. החיים משתנים. הצרכים משתנים. הגוף משתנה. אבל אם יש שורש – אפשר לגדול. אפשר להשתנות. אפשר להתחדש. בלי לעקור את העץ. ואולי זו בדיוק הסיבה שהנישואין אינם אמורים להיות רק מקום שבו אנחנו מקבלות את מה שחסר לנו. הם יכולים להיות המקום שבו אנחנו מתרוממות מתעלות ותורמות. אתר"ם!.