פרטי משרה

בגיל 34 החלטתי להפסיק לשתוק. אני כותב את הפוסט הזה בידיים רועדות. לא כי אני לא יודע מה קרה לי. אלא כי במשך כמעט 20 שנה פחדתי לדבר על זה. הייתי ילד בן 13. ילד שקט. ילד שאהב לצייר, ללמוד, לקרוא. ילד שלא אהב מריבות, שלא אהב לדבר רע על אנשים. ילד טוב. ההורים שלי חזרו בתשובה. הם רצו לתת לי חינוך טוב. הם האמינו שאם אדם חובש כיפה — הוא אדם שאפשר לסמוך עליו. הם לא ידעו מה באמת קורה בעולם. כשהם החליטו לשלוח אותי לפנימייה, בכיתי והתחננתי שלא ישלחו אותי. גם אחרי שהגעתי לשם הייתי מתקשר אליהם בלילות ובוכה, מבקש שייקחו אותי הביתה. ואז, בגיל 13 וחצי, עברתי את הפגיעה הראשונה שלי. נער שהיה מבוגר ממני בכמה שנים פגע בי שוב ושוב. נכנסתי לדיכאון. ברחתי מהישיבה. ישנתי בחדר מדרגות. הייתי רעב. הלכתי ברחובות ובכיתי, ואנשים פשוט עברו לידי. אף אחד לא ידע מה עובר עליי. ואז חזרתי. לא הרבה זמן לאחר מכן העיפו אותי מהישיבה בגלל חשד במשהו שלא עשיתי. ההורים שלי העבירו אותי לישיבה אחרת, בפנימייה בבני ברק. שם פגשתי את האדם שהרס לי את החיים. האדם שהיה אמור לשמור עליי בלילה. הרב שהיה אמור להיות עבורי מבוגר שאפשר לסמוך עליו. הוא היה קורא לי לחדר שלו. בהתחלה היו אלה "נגיעות". אני הייתי קופא. ילד בן 13. חסר אונים. לא יודע מה לעשות. והוא הבין את זה. הנגיעות הפכו למעשים חמורים יותר ויותר. לפי הזיכרון שלי, במשך תקופה של כשנתיים עברתי פגיעות מיניות קשות, כולל אונס ומעשי סדום. אני לא אפרט כאן יותר מזה. לא כי אני מתבייש. אלא כי יש דברים שילד לעולם לא היה צריך לעבור. בגיל 14 וחצי זכיתי בכרטיס טיסה בעקבות תחרות לימודית בישיבה. הייתי ילד שאהב ללמוד. הראש שלי היה חד. הייתי תלמיד טוב. טסתי לארצות הברית. חשבתי שאני יוצא לחוויה מדהימה. ואז גיליתי שגם הוא שם. הוא סידר לי מקום לישון בישיבה מול 770, בית מדרשו של הרבי מלובביץ'. בלילה קרה שוב הדבר שממנו כל כך פחדתי. התעוררתי מבוהל, כאוב, בלי מכנסיים. ראיתי אותו לידי. ברחתי. שלושה לילות ישנתי במקום אחר, על כמה כיסאות שחיברתי יחד בבניין גדול. אף אחד לא חיפש אותי. אף אחד לא ידע איפה אני. אף אחד לא שאל למה ילד בן 14 נעלם. אחרי שלושה ימים חזרתי. הלכתי לספרייה כי הייתי ילד שאהב ללמוד. ואז הוא הופיע שוב. מה שקרה שם הוא דבר שאני נושא איתי עד היום. אני לא מפרסם את שמו. אני לא רוצה לנהל משפט בפייסבוק. אני רוצה שהרשויות יעשו את העבודה שלהן. אבל אני כן רוצה שיבדקו. כי לפי המידע שבידי, האדם הזה עדיין רב ועדיין עוסק בחינוך ובילדים. לפני כשנתיים פניתי לאנשים בעלי מעמד רבני ציבורי וביקשתי שיתייחסו למה שסיפרתי. לצערי, לא קיבלתי את המענה שקיוויתי לו. והאדם ממשיך בחייו. ואני? אני ממשיך לשלם את המחיר. כשהגעתי לצבא התחילו התקפי זעם. לא יכולתי שאנשים יתקרבו אליי. לא יכולתי שיחבקו אותי. מערכות יחסים הפכו למשהו מפחיד. אפילו מגע פשוט היה יכול להחזיר אותי לשם. בהמשך התחתנתי והפכתי לאבא. הבן שלי הוא המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי בחיים. הוא הנסיך שלי. ובזכותו אני עדיין כאן. אבל הטראומה לא נעלמה. היא הלכה איתי. גירושים קשים. התפרקות. התקף פוסט־טראומטי קשה. אחר כך משבר נפשי חמור. טיפול פסיכולוגי. טיפול פסיכיאטרי. תרופות. ביטוח לאומי שהכיר בנזק הנפשי הקשה שנגרם לי. ועדיין — החיים המשיכו להתפרק. מערכות יחסים שנכשלו. עבודה שלא הצלחתי להחזיק. התקפי זעם. בדידות. שנים של מלחמה בתוך הראש. והיו גם רגעים שבהם לא רציתי להמשיך לחיות. לא בגלל שאני רוצה למות. אלא בגלל שרציתי שהכאב ייפסק. ואז, כשהייתי כבר כמעט בן 34, אחותי התקשרה אליי. היא אמרה לי "יואל, יש תיקון בחוק. אולי אתה יכול לתבוע אותו." באותו רגע משהו השתנה. אחרי כמעט 20 שנה שבהן הרגשתי שאין לי מה לעשות — פתאום נפתחה אפשרות להילחם. אז הפסקתי לשתוק. פניתי למשטרה. אני פועל לקבלת ייעוץ משפטי ולבחינת תביעה אזרחית. ואני רוצה לעשות את זה בצורה מסודרת, מקצועית וחוקית. אבל כדי לעשות את זה אני צריך עזרה. אני צריך לגייס 35,000 ₪ בשלב הראשון. הכסף מיועד, בין היתר, לבחינה והערכה פסיכיאטרית־משפטית מקצועית שתוכל לתעד ולהעריך את הנזק שנגרם לי לאורך השנים, כחלק מההליך המשפטי. זה לא כסף בשביל נקמה. זה כסף בשביל לקבל בחזרה את הזכות שלי להילחם. להילחם על האמת שלי. להילחם על ההכרה בנזק שנגרם לי. ולהילחם כדי לבדוק האם יש ילדים נוספים שעלולים להיות בסיכון. אני לא יודע מה יחליט בית המשפט. אני לא יודע לאן תוביל החקירה. ואני לא יודע מה תהיה התוצאה. אבל דבר אחד אני יודע אני לא מוכן לשתוק יותר. אם יש ילד אחד שנמצא היום במקום שבו אני הייתי בגיל 13 — אני רוצה שהוא יקבל הגנה. אם יש הורה אחד שקורא את הסיפור שלי ומבין פתאום שלא מספיק לראות כיפה, תואר או תפקיד כדי לדעת שאפשר לסמוך על אדם — אולי הסיפור שלי כבר עשה משהו טוב. ואם הרשויות יבדקו את הדברים ויגיעו למסקנה שאין בסיס — אני אקבל את החלטתן. אבל אני מבקש דבר אחד שיבדקו. אני לא מבקש מכם לשפוט אדם בפייסבוק. אני מבקש מכם לעזור לי להגיע לבית המשפט ולתת למערכת החוק לבדוק את מה שקרה. לכל מי שיכול לתרום — אפילו סכום קטן בבקשה, תעזרו לי לממן את המאבק הזה. ולמי שאין אפשרות לתרום שתפו. שלחו את הפוסט לאדם אחד. להורה אחד. לעורך דין אחד. לעיתונאי אחד. למישהו שאולי יכול לעזור. כי מבחינתי, זה כבר לא רק הסיפור שלי. זה הסיפור של הילד שהייתי. הילד שאף אחד לא ראה. הילד שבכה וביקש שייקחו אותו הביתה. הילד שקפא מפחד ולא ידע איך לעצור אדם מבוגר ממנו. והיום, כמעט 20 שנה אחרי, אני סוף סוף עומד מול העולם ואומר אני זוכר. אני לא שותק יותר. ואני מבקש מכם לעזור לי להילחם. לתרומה ולסיוע במאבק המשפטי אם אין לכם אפשרות לתרום — שתפו. אל תדלגו על הסיפור הזה. אולי השיתוף שלכם יהיה הדבר שיגרום לעוד אדם לדבר. אולי הוא יגיע לאדם שיוכל לעזור. ואולי, יום אחד, ילד אחר לא יצטרך לעבור את מה שאני עברתי. תודה לכל מי שמאמין לי, מקשיב לי, ומשאיר אותי לא לבד במאבק הזה..